סונאטה מס' 23 (אפאסיונטה) של בטהובן

סונאטה מס' 23 של בטהובן ב פה מינור, אופוס 57, הידועה בשם "אפאסיונטה" ("סוערת"), נחשבת לאחת משלוש ה סונאטות הגדולות ל פסנתר מתקופת יצירתו האמצעית של בטהובן (האחרות הן סונאטת ואלדשטיין, אופוס 53 ו"הפרידה", אופוס 81a). האפאסיונטה חוברה במהלך השנים 1803, 1804, 1805 ואולי 1806, והוקדשה לרוזן פראנץ פון ברונסוויק. ההוצאה הראשונה התפרסמה בפברואר 1807 בו וינה.

בשונה מ סונאטה מס' 8, "הפאתטית", לא המלחין הוא שנתן ל"אפאסיונטה" את שמה, אלא מי שהוציא לאור בשנת 1838 עיבוד לארבע ידיים של היצירה.

בטהובן ראה באפאסיונטה את הסונאטה הסוערת ביותר שלו לפסנתר עד לכתיבת סונאטת ה"האמרקלאוויר". היא תוארה כ"תצוגה מזהירה של רגש ומוזיקה". 1803 הייתה השנה, שבה נאלץ בטהובן להכיר סופית בחירשותו המוחלטת והאפאסיונטה משקפת בבירור את סערת הרגשות העזה, שהיה נתון בה במהלך חיבורה.

ביצוע ממוצע של כל שלושת פרקי הסונאטה נמשך כ-23 דקות.

צורה

לסונאטה שלושה פרקים:

  1. אלגרו אסאי - מהיר מאוד
  2. אנדנטה קון מוטו - בקצב הליכה, בתנועה
  3. אלגרו מא נון טרופו - מהיר, אבל לא יותר מדי

הפרק הראשון בנוי ב צורת סונאטה אלגרו ללא חזרות, במקצב 12/8 ואורכו כ-10 דקות, פחות או יותר. הפרק מתקדם במהירות בשינויים מפתיעים ב טון וב דינמיקה. מאפיין אותו שימוש חסכוני בנושאים. הנושא הראשון, ב אוקטבות, שקט ומבשר רעות. מקצב הנושא מבוסס על שיר עם סקוטי. שירי עם בריטיים היו מוכרים בווינה של אותם ימים ובטהובן, כמו היידן, כתב מוזיקה לשירים רבים בשביל מוציאים לאור בריטיים). כבר אחרי ארבע תיבות חוזר הנושא הראשי ב סול במול מז'ור ויוצר ניגוד בולט. חוזר ומופיע מוטיב קצר אך חשוב, בן ארבעה צלילים, המזכיר את הנושא הראשי ב סימפוניה החמישית של בטהובן. ב רפריזה חל מעבר חוגג ניצחון ב פורטיסימו לפה מז'ור. הנושא השני הוא ציטוט ישיר משתי השורות הראשונות של שיר העם, מעובד להתאימו למפעם של 12/8 (ממפעם 3/4 שבהם נכתב במקור). ה קודה, כמו ב סונאטת ואלדשטיין, ארוכה במיוחד ומכילה ארפג'ים כמו- אלתוריים, המקיפים את רוב מנעד הפסנתר (במצבו בראשית המאה ה-19). הבחירה ב סולם פה מינור מתבהרת כאשר עומדים על כך, שהפרק הזה מרבה לעשות שימוש בטון העמוק והכהה של הפה הנמוך בפסנתר, הצליל הנמוך ביותר שבטהובן יכול היה להגיע אליו בזמנו.

הפרק השני הוא נושא ו וריאציות על מעין מזמור תפילה, איטי וחרישי, ב רה במול מז'ור, המורכב משני חלקים בני שמונה תיבות, ששניהם חוזרים על עצמם; החלק השני מתחיל בלה במול מז'ור. הווריאציות הן כדלהלן:

  • דומה לנושא המקורי, כשיד שמאל מנגנת את הפעמות הלא-מודגשות.
  • קישוט של הנושא בתווים של 1/16.
  • קישוט מהיר בצלילים של 1/32. במקום חזרה, יד שמאל ויד ימין מתחלפות ביניהן בנגינת חלקים מן הנושא, כל אחת בתורה.
  • רפריזה של הנושא המקורי, בשינויים קלים. במקום לסיים בצליל שקט, הצמד החותם של ספט-אקורדים מוקטנים, שבורים, הראשון פיאניסימו והשני פורטיסימו, מידרדרים כמכת-רעם ומובילים ללא הפסקה אל תוך הפרק השלישי. בטהובן מסיים את הפרק השלישי ( סקרצו) ב סימפוניה החמישית שלו במתח בלתי-פתור. ללא הפסקה בין הפרקים, הפרק הרביעי נפתח בתרועת חצוצרה חוגגת. בדומה לכך יש גם כאן רגע קצרצר של מתח ללא פתרון, המסיים את הפרק האמצעי הזה (השהייה כאן קצרה מזו שבסימפוניה החמישית).

הפרק השלישי כתוב ב צורת סונאטה אלגרו ובשונה מן המקובל, רק בחלקו השני מופיעה הוראת חזרה. הפרק מבוסס על נושא פרפטואום מובילה, בתווי 1/16 מהירים, המופסקים רק לרגעים קצרצרים בפיתוח וב קודה. הקודה, בבואה, מכילה נושא חדש לגמרי, דו-חלקי ובעל אופי נקשני מאוד. נושא זה מוליך אל שיא, שאיננו סוטה מסולם פה מינור ו ספט-אקורד על ה דומיננטה שלו, הקורס לבסוף באורח דומה לזה שבפרקה האחרון של ה סונאטה אופוס 27, מס' 2, סונאטת אור ירח. הפרק מאופיין במורכבות ובתנועה מהירה. יש בו כמה מקטעים מלודיים ו קאנונים קצרים.

Other Languages