מלחמת האזרחים האנגלית

מלחמת האזרחים האנגלית
The Execution of Charles I.jpg

הוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון, 30 בינואר 1649
תאריך התחלה: ינואר 1642
תאריך סיום: 3 בספטמבר 1651
משך הסכסוך: כ־9 שנים ו-35 שבועות
מקום: אנגליה אירלנד ו סקוטלנד
הצדדים הלוחמים

תומכי הפרלמנט

תומכי המלוכה

אבידות

'50,000

34,000

מלחמת האזרחים האנגליתאנגלית: English Civil War) הייתה סדרה של עימותים מזוינים ב ממלכת אנגליה, בין תומכי ה פרלמנט ל תומכי המלוכה, שנודעו בהתאמה כ"עגולי הראש" ו"אבירים" (Roundheads, על שום התספורת הקצרה שרווחה ביניהם, ו-Cavaliers). המלחמה התחוללה מ- 1642 ועד 1651. מלחמות האזרחים הראשונה (1642 - 1645) והשנייה ( 16481649) היו בין תומכי המלך צ'ארלס ה-1 לבין תומכי ה פרלמנט הארוך. מלחמת האזרחים השלישית הייתה בין תומכי המלך צ'ארלס השני לבין תומכי הפרלמנט. מלחמת האזרחים הסתיימה בניצחון הפרלמנט ב קרב ווסטר ב- 3 בספטמבר 1651.

מלחמת האזרחים הובילה להעמדה לדין והוצאה להורג של צ'ארלס הראשון, לגלות של בנו צ'ארלס השני, ולהחלפה של המלוכה האנגלית ב חבר העמים של אנגליה (1649-1653) ואז ב פרוטקטורט (1653-1659), תחת שלטון היחיד של אוליבר קרומוול. המונופול של הכנסייה האנגליקנית על הפולחן הנוצרי באנגליה נפסק. מבחינה חוקתית, המלחמות קיבעו את הרעיון שמלכים בריטיים אינם יכולים למשול ללא הסכמת הפרלמנט, אם כי רעיון זה קיבל חיזוק סופי רק ב מהפכה המהוללת שבסוף המאה.

רקע

שאיפותיו של המלך

צ'ארלס הראשון

בני התקופה בוודאי לא האמינו כי מלחמת אזרחים תגרם כתוצאה מהאירועים שהתרחשו. המלחמה פרצה פחות מ-40 שנה לאחר מותה של אליזבת' הראשונה הפופולרית בשנת 1603. בשנת עלייתו לשלטון של צ'ארלס הראשון, 1625, ב אנגליה וב סקוטלנד היה שלום מזה זמן רב מאוד, מבחינה פנימית וביחסי חוץ. צ'ארלס קיווה שהוא יוכל לאחד את ממלכות אנגליה, אירלנד וסקוטלנד לממלכה אחת, וכך יגשים את חלומו של אביו, ג'יימס הראשון. חברי פרלמנט אנגלים רבים חששו ממהלך כזה, מכיוון שהם פחדו שהקמת ממלכה חדשה עשויה להרוס את המסורות האנגליות הישנות שהגבילו את המלוכה האנגלית. מכיוון שצ'ארלס גם הסכים עם אביו לגבי סמכויות הכתר (ג'יימס תיאר את המלכים כ"אלים קטנים על הארץ", שנבחרים על ידי האל כדי שימשלו על פי ה דוקטרינה של "זכותם האלוהית של המלכים"), היו לחששות של אנשי הפרלמנט הצדקה מסוימת.

אף על פי שצ'ארלס היה יחסית חסר שאיפות לגדולה אישית, הוא ציפה לנאמנות כלפיו בשל ה"שלטון הצודק" שלו. כל התנגדות לפקודותיו הוא ראה, במקרה הטוב, כמעליבה. התכונה הזאת, וסדרת האירועים שהתרחשה הובילו לשבר משמעותי בין צ'ארלס לבין הפרלמנט שלו, ולבסוף למלחמה.

הפרלמנט במסגרת החוקתית האנגלית

לפני הלחימה, לפרלמנט האנגלי לא היה תפקיד קבוע במערכת הממשל, אלא פעל כוועדה מייעצת זמנית - שמזומנת על ידי המלך בכל זמן שהוא נצרך לתקציבים נוספים, ושהוא יכול לפזר בכל זמן. מכיוון שהאחריות לאיסוף כספים הייתה בידי האצולה, המלכים האנגלים נצרכו לסיוע של שכבת אוכלוסייה זו על מנת להבטיח את זרימת הכספים. אם האצולה הייתה מסרבת לאסוף כספים עבור המלך, הוא לא היה יכול להכריח אותם לעשות זאת. בפרלמנטים נציגים של האצולה יכלו להיפגש, להתדיין ולהגיש למלך הצעות מדיניות המנוסחות כהצעות חוק. אך לנציגים אלה לא הייתה דרך לאכוף את רצונם על המלך - חוץ מאשר במניעת משאבים כספיים אותם היה צריך על מנת לבצע את תוכניותיו.

חששות הפרלמנט ועצומת הזכויות

אחד מהאירועים הראשונים שגרמו לחששות בנוגע לצ'ארלס הראשון היו הנישואין שלו לנסיכה קתולית- צרפתית, הנרייט-מרי דה בורבון. הוא נישא לה ב-1625, מיד לאחר שעלה לכס המלוכה. הנישואין של צ'ארלס העלו את האפשרות שילדיו, כולל היורש לכס המלוכה, יגדלו כקתולים, וזו הייתה אפשרות בעייתית ביותר עבור אנגליה ה פרוטסטנטית.

צ'ארלס גם רצה לקחת חלק במאבקים שהתרחשו באותה עת באירופה - מלחמת שלושים השנה ( 1618- 1648). כמו תמיד, מלחמות חייבו הוצאות כבדות, והכתר יכול היה לאכוף את המסים הנצרכים רק בהסכמת הפרלמנט. לצ'ארלס נוצרו קשיים חדשים כאשר הפרלמנט הראשון שלו סירב לתת לו את הזכות לגבות מכסים במשך כל שנות מלכותו, ובמקום זאת נתן לו זכות לעשות זאת רק למשך שנה כל פעם.

בינתיים, צ'ארלס המשיך עם המלחמות האירופאיות שלו, תוך החלטה לשלוח חיל עזר לטובת ה הוגנוטים הצרפתים עליהם הטילו מצור הכוחות הצרפתיים ב לה-רושל. ג'ורג' ויליירס, הדוכס מ בקינגהם, קיבל את הפיקוד על הכוח. אולם, הכוח נחל כישלון (1627) והפרלמנט שכבר התנגד לבקינגהם פתח בהליכים חוקיים נגדו. צ'ארלס הגיב בפיזור הפרלמנט. צעד זה, אף שהציל את עורו של בקינגהם, חיזק את התחושה שצ'ארלס מנסה להימנע מנתינת סמכות כלשהי לפרלמנט.

לאחר שפיזר את הפרלמנט, וללא יכולת לאסוף כספים בלעדיו, המלך כינס פרלמנט נוסף ב-1628. הפרלמנט החדש ניסח את עצומת הזכויות, וצ'ארלס אישר אותה על מנת לקבל את הכספים שהוא נצרך להם.

שלטון אישי והמרד בסקוטלנד

צ'ארלס נמנע מלכנס את הפרלמנט במשך העשור הבא. אנשים כינו את התקופה הזאת "העריצות של אחת עשרה השנה" או "השלטון האישי של צ'ארלס", על פי העדפותיהם הפוליטיות.

בתקופה זאת, העדר המימון של צ'ארלס הוא שקבע במידה רבה את מדיניותו. מכיוון שלא היה יכול לגבות כספים דרך הפרלמנט, הוא נאלץ להשתמש בשיטות אחרות. כך למשל, היה קנס על אי-קיום של נוהגים ארכאיים שונים, כשהקנס ניתן למלך. צ'ארלס גם ניסה לגבות מס אוניות - בעקבות פחד מפלישה ב-1635, הוא דרש שהנפות הפנימיות באנגליה ישלמו מס על מנת לתמוך בחיל הים המלכותי. מדיניות זו נסמכה על חוק מקובל, אך הרשויות התעלמו מחוק זה מזה מאות שנים, ולפיכך המס נחשב בעיני רבים כמס לא-פרלמנטרי ולכן לא-חוקי. מספר אישים חשובים סירבו לשלם את המס, ונקנסו על כך, דבר שעורר כעס רב.

ויליאם לאוד, ארכיבישוף קנטרברי

בתקופה זאת, צ'ארלס עורר איבה רבה בשל המהלכים שעשה בנושאי דת: הוא האמין בגרסה ה סקרמנטלית של הכנסייה האנגלית, הקרויה אנגליקניות גבוהה, שהתאולוגיה שלה מבוססת על ארמיאניזם. צ'ארלס מינה את ויליאם לאוד, שגם הוא תמך בתאולוגיה זו, ל ארכיבישוף של קנטרברי ב-1633, והחל לבצע סדרה של רפורמות בכנסייה על מנת שתהיה טקסית יותר, למשל בהחלפת שולחנות העץ של ה מיסה במזבחות אבן. ה פוריטנים האשימו את לאוד כי הוא מנסה להחזיר את הקתוליות לאנגליה, ולאחר שהתלוננו, לאוד הכניס אותם למעצר. כמו כן, רשויות הכנסייה חידשו חוקים שהתקבלו על ידי אליזבת' הראשונה ביחס להגעה לכנסייה, וקנסו פוריטנים ברחבי המדינה על כך שלא השתתפו בפולחן האנגליקני.

הממשל האישי של צ'ארלס נפסק כאשר הוא ניסה ליישם אותה המדיניות הדתית בסקוטלנד. הכנסייה הסקוטית, אף על פי שהייתה אפיסקופלית במבנה שלה, הייתה בעלת מסורות עצמאיות מזה שנים רבות. אך צ'ארלס רצה ליצור כנסייה אחידה בכל בריטניה וניסה לאכוף את השימוש בגרסה חדשה, אנגליקנית גבוהה, של ספר התפילות בסקוטלנד, בקיץ 1637. נגד צעדים אלה קמה התנגדות אלימה, ובפברואר 1638 ההתנגדויות של הסקוטים נוסחו ב"ברית הלאומית". מסמך זה דחה את כל החידושים שלא נבחנו על ידי פרלמנטים חופשיים ואסיפות כלליות של הכנסייה.

צ'ארלס נאלץ להפסיק את השימוש בספר התפילה שלו ולכנס אספה כללית של הכנסייה הסקוטית בגלזגאו בנובמבר 1638. האסיפה לא רק שדחתה את ספר התפילות אלא אף קבעה כי משרת ה בישוף היא לא חוקית. צ'ארלס דרש כי החלטות האסיפה יבוטלו; הסקוטים סירבו, והצדדים החלו לגייס צבאות.

צ'ארלס הגיע עם כוחותיו לגבול האנגלי-סקוטי באביב 1639 כדי לסיים את המרד, שנודע כ"מלחמת הבישופים". אולם לאחר כמה קרבות שלא הגיעו לתוצאה הרצויה, הוא קיבל הצעה סקוטית להפסקת אש. זו לא ארכה ימים, והמלחמה התחדשה בקיץ 1640. הפעם הצבאות המלכותיים נוצחו על ידי הצבא הסקוטי, שאף כבש את ניוקאסל. צ'ארלס נאלץ להסכים לא רק שלא להתערב בדת הסקוטית, אלא גם לשלם את עלויות המלחמה.

כינוס מחדש של הפרלמנט

צ'ארלס היה מוכרח לדכא את המרידה בצפון, וכדי להשיג את המשאבים הדרושים לא הייתה לו ברירה אלא לכנס את הפרלמנט ב-1640. סיעת הרוב בפרלמנט החדש, בראשות ג'ון פים, ניצלה את ההזדמנות על מנת לדון בטענות נגד המלך, והיא התנגדה לפלישה אנגלית לסקוטלנד. צ'ארלס פיזר את הפרלמנט לאחר כמה שבועות, דבר שהעניק לו את הכינוי "הפרלמנט הקצר".

צ'ארלס התקיף שוב בסקוטלנד ללא תמיכת הפרלמנט, ושוב ספג הפסד משמעותי. הסקוטים פלשו לאנגליה, וכבשו את נורת'אומברלנד ודרהאם.

בינתיים, אחד מהיועצים העיקריים של צ'ארלס, תומאס וונתוורת' קיבל את תפקיד הסגן הלורד של אירלנד ב-1632 והצליח לגייס כספים מהאצולה האירית, בתמורה להבטחה לוויתורים בתחומי דת. ב-1639 צ'ארלס השיב אותו לאנגליה, וב-1640 מינה אותו לדוכס סטראפורד, כשהוא מייעד אותו לעמוד בראש הכוחות האנגלים נגד הסקוטים. המלך שוב נחל תבוסה, וכעת הסקוטים כבשו את רוב צפון אנגליה, וצ'ארלס נאלץ לשלם 850 ליש"ט ליום כדי שלא יכבשו ערים נוספות.

צ'ארלס ניצב וגבו אל הקיר, ולא הייתה לו ברירה אלא לכנס שוב את הפרלמנט כדי לגייס את המשאבים הדרושים להלחם בסקוטים. צ'ארלס כינס את הפרלמנט שוב בנובמבר.

הפרלמנט הארוך

הפרלמנט החדש התנגד באופן חריף עוד יותר לצ'ארלס מאשר קודמו. הוא מיד החל לדון בטענות כנגד צ'ארלס וממשלתו, ובהנהגת פים והמפדן ניצל את חולשתו של המלך כדי להכריח אותו לבצע רפורמות שונות. הועבר חוק שקבע שיש לכנס פרלמנט חדש לפחות פעם בשלוש שנים, אף ללא זימון מהמלך. חוקים אחרים שהעביר הפרלמנט אסרו על גביית מסים ללא הסכמת הפרלמנט, ולאחר מכן אף נתנו לפרלמנט שליטה על שרי המלך. לבסוף, הפרלמנט העביר חוק שאוסר על המלך לפזר אותו ללא הסכמתו, אפילו אם כבר עברו שלוש שנים. מאז, פרלמנט זה נודע כ"פרלמנט הארוך".

בתחילת 1641, הפרלמנט הביא למעצרו של תומאס וונתוורת' באשמת בגידה. ג'ון פים טען שההצהרות של וונתוורת' שהוא מוכן להלחם כנגד "הממלכה" כוונו למעשה כנגד אנגליה עצמה. לא ניתן יהיה להוכיח את העניין, ולכן הבית התחתון העביר חוק הקרוי Bill of Attainder. חוק זה קבע את אשמת האדם ללא הוכחה, אך עדיין היה צורך באישור של המלך. צ'ארלס סירב לאשר את החוק. וונתוורת' עצמו ביקש מהמלך לשקול את העניין שנית, מכיוון שחשש כי הנושא יהווה עילה להכרזת מלחמה. תומאס וונתוורת' הוצא להורג במאי 1641.

הקרבן של וונתוורת' לא דחה את המלחמה אלא אף קירב אותה. תוך כמה חודשים, הקתולים האירים שחששו מעליה של הכוח הפרוטסטנטי הכו ראשונים, ואירלנד נכנסה למצב של כאוס. היו שמועות שהמלך תמך באירים, וחברי פרלמנט פוריטנים טענו כי המלך רוצה לעשות את אותו הדבר גם באנגליה.

בתחילת ינואר 1642, בלוויית 400 חיילים, צ'ארלס ניסה לעצור חמישה חברי פרלמנט בעוון בגידה. ניסיון זה נכשל. כאשר החיילים נכנסו לפרלמנט, צ'ארלס שאל את דובר הבית למיקומם של החמישה. הדובר, ויליאם לנת'אל, ענה לו כי אין הוא יודע דבר מלבד מה שהפרלמנט, שהוא משרתו, אומר לו; במלים אחרות, הוא הצהיר על עצמו כמשרת של הפרלמנט, ולא של המלך.

בעיות מקומיות

בקיץ 1642 בעיות לאומיות אלה הביאו לגיבוש של הצדדים הלוחמים. ההתנגדות לצ'ארלס גם התעוררה בשל בעיות מקומיות רבות. למשל, היישום של תוכניות לשיפור קרקע ב"פנס" (ביצות במזרח אנגליה) גזלו את פרנסתם של אלפי בני אדם. המלך נחשב כמאוד לא רגיש ועובדה זו הייתה חשובה בהתייצבות חלק גדול ממזרח אנגליה לצד הפרלמנט. תחושה זו הביאה איתה אנשים חשובים כמו הדוכס ממנצ'סטר ואוליבר קרומוול, יריבים חשובים של המלך בעתיד.

Other Languages
беларуская (тарашкевіца)‎: Ангельская рэвалюцыя
Bahasa Indonesia: Perang Saudara Inggris
Lëtzebuergesch: Englesch Revolutioun
Bahasa Melayu: Perang Saudara England
Plattdüütsch: Ingelsche Börgerkrieg
srpskohrvatski / српскохрватски: Engleski građanski rat
Simple English: English Civil War
татарча/tatarça: Инглиз инкыйлабы
Tiếng Việt: Nội chiến Anh
中文: 英國內戰
Bân-lâm-gú: Eng-lân Lōe-chiàn